יום הזכרון לשואה ולגבורה והקשר שלו לרנדי

סבא וסבתא אהובים, ז"ל, את הבלוג הזה אני מקדישה לכם!

יקרים שלי, שלנו, אני מרגישה שאני נמצאת היכן שאני נמצאת היום בזכותכם.

בזכות האומץ והגבורה שלכם, הכוח שלכם להמשיך הלאה אחריי שנפשכם הצטלקה, אחריי שעברתם זוועות וראיתם דברים שלא הייתם צריכים לראות.

בזכות הניסיונות שלכם לקום כל פעם מחדש אחריי שנפלתם, אחריי שנשארתם בלי כלום,

הכוח שלכם לעבור את כל שנות המלחמה, השנים שקדמו לה ואלו שבאו אחריה, להתחיל כל פעם מאפס במקום חדש, שפה חדשה, בלי רכוש, בלי הקרובים אליכם שאיבדתם, ולהביט קדימה.

היכולת להכיל כל כך הרבה תחושות לא נעימות מגיל כל כך קטן ולהמשיך למרות הכל לחיות, ללמוד, להצטיין, לעבוד, להמציא את עצמכם כל פעם מחדש ולהקים משפחה משלכם.

סבתא רוזיקה היקרה שלי, נולדה ב1929 בצ'רנוביץ, בוקובינה.

ממש לפניי המסע החשוב שלי לפולין בתיכון, הצלחתי לשבת עמה, כשהיא נלחמת במחלה הארורה שכל כך לא הגיעה לה, ולשמוע ממנה קצת על איך שרדה את השואה.

היא סיפרה שמגיל 4, כשהתחיל אי השקט בגרמניה והזוועות הלכו והתקרבו גם אליהם, היא כבר הייתה מבוגרת והבינה הכל, "הפוליטקה הכתיבה לנו את החיים".

משפחתה חיה במרכז העיר, בוילה עם חצר גדולה, כלב, מרתף ושתי קומות. הרחוב שלהם הוכרז ב-41' כגטו. פתאום בתוך ביתה שלה הפרטי, הצטופפו כמה משפחות זרות ביחד. בשעות הערב כבר היה עוצר ולא היה אפשר להסתובב בחוץ. בהמשך, כדי להשתלט על כל הבתים שנשארו בידיי יהודים, יצאה הודעה שכל מי שאין בידו אישור חתום ממושל העיר, עליו להתייצב בתחנת הרכבת עם כמה חפצים, משם נוסעים לאוקריינה, למחנות.

סבתי ומשפחתה לא קיבלו את האישור הנדרש והיו צריכים להתייצב בתחנת הרכבת. "זוג חברים של סבא שלי, שגרו בקומה העליונה בביתנו, תלו את עצמם בבית כשהחלו השילוחים למחנות", כך סיפרה לי.

סבתי ומשפחתה היו צריכים להצטופף בתוך רכבת עמוסה שנועדה להובלת חיות ולא אנשים, וכשהגיעו לתחנה היו צריכים ללכת ברגל כמה ימים עד למחנה, בקור, תוך שהם זורקים את החפצים שלהם בצידי הדרך, כדי להקל על המשא הכבד.

המחנה היה ברמה ירודה מאוד, כל לילה היו פשיטות והוצאות להורג, רעב ומחלות. "הייתי קמה בבוקר ורואה גוייה לידי, היו מוציאים אותם בעגלות החוצה והם היו קופאים בקור. במחנה שלנו בתוך טרנסניסטריה הייתה פוליטיקה בה טענו שהרעב, הקור והתשישות כבר יהרגו את האנשים. לא נתנו לנו כלום, זרקו אותנו שם וקיוו שכך נמות. את הגברים היו שולחים למחנה עבודה. השירותים היו בחוץ בחור, במקום שבו כל אחד רואה אותך. הכפריים האוקריינים לא היה עוזרים לנו. אנשים אכלו אפילו רעל, העיקר שיהיה משהו בקיבה".

היא מספרת לי כי אביה, אריה, ממש כמו שמו, היה עם אישיות של מנהיג. הוא היה תמיד אוסף את כולם להתייעציות ודיונים. ב45' כשהרוסים שחררו אותם, הם ברחו לפי התוכנית שלו: הוא עשה עסק עם כפרי, לקח ממנו סוס, מצא עגלה על שני גלגלים, וכך עשו את הדרך חזרה לבוקבינה. לפעמים ברגל, לפעמים בעגלה, בשלג, בבוץ, תוך שסכנת מוות אורבת להם מכל פינה. שבועיים לקחה הדרך הקשה.

סבתא סיפרה שכשהגיעו לצ'רנוביץ הם פרצו בבכי. כשיצאו למחנה הם היו 29 איש מהמשפחה, וכעת נותרו רק הוריה ואחיה, והבן של דוד שלה.

הבית שלהם היה ריק, רק קירות, הנאצים רוקנו אותו מכל הרכוש שהיה להם.

ב46' הם הצליחו לצאת מצ'רנוביץ, שוב בעזרת אריה, שלפניי המלחמה עבד במפעל טקסטיל, ששינה את מיקומו לבוקרשט. אריה ביקש מהבוס שלו אישור לחזור לשם. וכך היה. שוב אורזים את מעט החפצים שהספיקו להרויח בחזרה, שוב מקום חדש, הסתגלות נוספת.

סבתא ואחיה נרשמו לבית הספר. הם עשו 4 שנים של תיכון בשנה אחת. 24 שעות הם למדו כדי לעשות את הבגרות. אני נפעמת מהרצון שלהם להשלים את החסר במהרה ולעמוד בקצב, אחריי הזוועות שעברו.

בפברואר '48 סבתא התחתנה עם סבא יצחק היקר, שהיה עורך דין. ב'49 היא ילדה את בתה הבכורה, שירלי, וכשהיא הייתה רק בת 9 חודשים, הוריה של סבתי עזבו ועלו לא"י.

סבתי וסבי נשארו לבד, בגלל המשרה שהייתה לו. כל פעם שהגישו בקשה לעלות לא"י קיבלו תשובה שלילית. עד 58', אז קיבלו אישור בזכות בן הדוד של סבא שלי, שעבד בכל אירופה והיה בעל קשרים.

ואז שוב, עם אישור לקחת רק 40 ק"ג, הם אספו את עצמם, נתנו את הבית שלהם לאיזה קצין כדי לקבל את אישור היציאה ועזבו בשקט, בלי שאף אחד ידע. רק השכנה שהייתה כמו אמא עבור סבתא שלי, ידעה. היא הלכה עם סבתי ובתה כאילו לטייל, בזמן שבן דוד אחר הלך עם המזוודות שלהם. הם לקחו רכבת לוינה. בני הדודים של סבי דאגו להם לתעודות ומסמכים. הם לא רצו שהם יעלו לארץ כי חששו שיהיה להם קשה עם השפה והפרנסה. אבל סבתא לא רצתה בשום פנים ואופן להשאר בוינה, היא רצתה לעלות לארץ ישראל. "אמרתי לבעלי שאם הוא רוצה שיישאר ואני הולכת עם הילדה. הוא כמובן עלה איתי. ב17/08/1958 הגענו לא"י, לחיפה, כשאני על סף היכולת שלי". כך אמרה לי סבתא וסיימה את סיפורה, המעט שהצליחה לספר לי.

סבתא וסבא שוב המציאו את עצמם מחדש.

לאריה, אביה של סבתי, הייתה חנות נעליים בעיר. ולסבתא הייתה חנות לתמרוקים, מוצרי איפור, ואביזרי אופנה כמו תיקים ותכשיטים.

אני קיבלתי כנראה בדם את האהבה לסחר, מכירות ואופנה. האתר הזה בו אתם קוראים כעת את הבלוג שלי, הוא בשבילי ההמשכיות שלהם. הוא בזכותם. אמא שלי האשה שהיא בזכותם ואני, חלק ממי שאני, בזכותם.

תמיד אני שואפת להיות יותר אריה, כמו אריה וכמו סבתא רוזיקה- להיות חזקה ולא מתפשרת או מתביישת.

סבתא השאירה בי חותם חזק ומהווה בשבילי השראה בכל הדרך שאני עוברת היום.

רנדי נקרא על שמה, כאילו שהיא ממש איתי הולכת יד ביד את הדרך, והוא קיצור של רוזיקה ו-אני. האריה הוא כשמו של אביה, והפרחים הצבעוניים הם אני והאהבה שלי לצבעוני ולמיוחד.

תודה לכם ששרדתם והמשכתם בכוח רב את החיים. בלי פסיכולוג או רופא, בלי ציפרלקס, ככה בכוחות עצמכם בלבד. תזכורת טובה לכולנו שגם אם נדמה שאנחנו נמצאים במקום הנמוך החשוך והרע ביותר, יש לנו את היכולת לצאת החוצה מן המשבר, אולי עם קצת עזרה, ולעלות למעלה אל האור.

לעולם אזכור ולא אשכח,

שלכם,

דולב.